.

.
מאמר מאת אלי לינדר / אפריל 2018

לעתים עולות על במת ההסטוריה סיסמאות פוליטיות קצרות, מדהימות בפשטותן ובפשטנותן, המתיימרות לגלם איזשהו הגיון פנימי מוצק, ודווקא משום היותן כאלה יש בהן כדי לאחז עיני בני אדם ולהסתיר מהם גלונים של צביעות ושל אכזריות.

לאחרונה הגיח שר החינוך שלנו עם הסיסמא המפוצצת הבאה: "רק מי שהארץ לא שייכת לו מסוגל לשרוף אותה". כל כך פשוט, כל כך "הגיוני".... אבל רגע אחד. מי הדובר כאן? האין זה המנהיג ומליץ היושר של משחיתי מטעי הזיתים בשטחים? האין זה אותו אחד שבשם הקו הפוליטי הנלוז שלו, ולמען בוחריו שלו, "גילחה" מדינת ישראל אלפי דונמים של חורש טבעי בשטחים? "השטיחה" מטעי תאנים לרוב? הכחידה המוני שדות חקלאיים?

אין לנפתלי בנט, וגם לא לבנימין נתניהו, שום זכות מוסרית לבכות את השחתת הטבע של הארץ בשם מניעים פוליטיים. הם עצמם אחראים זה שנים בדיוק להשחתה שכזו, והיא צובעת את כל "אהבת הארץ" שלהם בגוון אופורטוניסטי מפוקפק מאד. לבד מהפגיעה בבני אדם חפים מפשע, דברי הימים של הכיבוש הישראלי בשטחים ייזכרו גם כפגיעה מאסיבית בטבע של הארץ הזו. לא רק האתיקה ניזוקה מן הכיבוש, אלא גם האסתטיקה, ובמימדים שעולים עשרות מונים על גל השריפות האחרון.

אשר לרושם הראשוני של הגיון פנימי בסיסמא שלפנינו, זה שקושר בין שריפת הארץ לבין אי שייכות אליה, הרי שגם הוא שטחי ומטעה: לעיתים, ביריבות מרה בין שני צדדים על אותו דבר, יש וצד אחד ברוב ייאושו וברוב זעמו על חלוקה בלתי הוגנת של הדבר נשוא המחלוקת, נאלץ לחבול בדבר הזה עצמו. אני נזכר כאן איך פעם, בילדותי, אמי נתנה לי ולאחי הגדול חפיסת שוקולד ואמרה לנו לחלוק בה שווה בשווה, וכשאחי נטל את החפיסה והותיר לי ממנה, בצחוק מתגלגל, חלק קטן יותר, לקחתי את החלק שלי ולעיני אמי זרקתי אותו מהמרפסת. ומן הגשש החיוור גם למדנו על אותו אוהד שרוף של בית"ר ירושלים שמאיים "לשרוף את המועדון", שלא מתוך שנאת בית"ר אלא בדיוק ההפך - מתוך אהבה יוקדת אליה. ומשהו חמור יותר, ומורכב יותר: בסצנת הסיום של האופרה "כרמן" רואים אוהב נואש אשר הורג ברוב כאבו את לא אחרת מאשר אהובתו האבודה עצמה ("אני הרגתי אותה! כרמן, כרמן הנערצת"). צופים ברמתו של נפתלי בנט בוודאי יוצאים אחר כך מן האולם ומצייצים עם חיוך באגס-באני ממזרי: "רק מי שלא אוהב אישה מסוגל להרוג אותה"...

נפתלי בנט הוא דמגוג צבוע. האמירה החדה והקצרה הזו ששחרר אינה אלא מופת של היתממות, ושל פסילת האחר במום שהוא עצמו, וכל המחנה שלו עצמו, לוקים בו. חוץ מזה היא גם, בפשטות, בלתי נכונה.

פורסם לראשונה באתר "הגדה השמאלית", 13.12.2016