.

.
אלי לינדר / מאמרים בנושא משפט

הדיון הציבורי סביב יוזמת שר המשפטים ליטול את סמכויותיו הפליליות של היועץ המשפטי לממשלה ולהעבירן לראש התביעה הכללית, מתנהל עד כה על מים רדודים. הן התומכים והן המתנגדים מעלים טענות רעשניות שנקל להפריכן בהפעלת מידה נאותה של שכל ישר, כאשר דווקא טענות כבדות משקל יותר מוצנעות ומודחקות הצידה, ואינן זוכות להתמודדות ראויה.

כך, טענתם העיקרית של המתנגדים למהלך, לפיה תיפגע כאן המלחמה בשחיתות הפוליטיקאים, אינה מצליחה לספק מענה ראוי לטיעון הנגד המשכנע למדי כי ככל הנראה יקרה דווקא ההיפך - משעה שיהיה לנו תובע כללי שלא יצטרך להתחכך עם אותם פוליטיקאים, ולא יהיה אמור להעניק להם שירות משפטי, תובע כללי כזה יהיה בן חורין יותר להעמיד פוליטיקאים לדין ולמצות עמם את מלוא חומרת הדין. מנגד, פסולה היא גם טענתם העיקרית של המצדדים במהלך, לפיה אין להשלים עם מצב בו שרים יושבים לשולחן הממשלה יחד עם יועץ משפטי שבכוחו להעמידם לדין, ולפיכך חשים אי נוחות מתמדת וחשש להתבטא בחופשיות. לכך יש להשיב, במלוא התקיפות, כי מועקות נפשם של אנשים כאלה, הנגועים בחשש של שחיתות, אינן מעניינה של קביעת מדיניות בנוגע להיקף סמכויותיו של עובד ציבור כלשהו. טובת הציבור מחייבת כי לשולחן הממשלה ישבו אך ורק שרים נטולי רבב שאין עליהם את מוראו של התובע הכללי, בין אם הוא יושב לצידם באותו שולחן ובין אם לאו. שרים החשים אי נוחות מפאת קרבתו היתרה של התובע הכללי - זבש"ם, והם מוזמנים לקום מן השולחן.

אך מה בנוגע לטענה הפשוטה והיסודית מכל אלה, כי ליועץ המשפטי לממשלה, בהיקף סמכויותיו הנוכחי, יש עומס עבודה רב מדי? חלילה לנו לזלזל בטענה זו. ראוי להיזכר בדברי מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה בשנות ה-50, חיים כהן, בפתח הפרק האחרון של האוטוביוגרפיה שלו: "חיי היועץ המשפטי לממשלה קשים הם. למילוי נאמן של תפקידו המשולש - יועץ, מנסח חוקים וראש התביעה הכללית - נזקק הוא, על כל פנים, נזקקתי אני, ליום עבודה של 18 שעות בממוצע".

פרקליט המדינה ניסה לאחרונה להדוף קושי זה באמצעות אנלוגיה לראש הממשלה. הנה, אומר לנו פרקליט המדינה, גם על ראש הממשלה מוטל עומס עבודה עצום, ואיש לא יעלה על דעתו לפצל את סמכויותיו לכמה בעלי תפקידים.

זו אנלוגיה בעייתית משתי בחינות: ראשית, ראש הממשלה הוא ראש הרשות המבצעת, ומטעמים ברורים אפשר להבין כי טובת כל רשות גדולה מחייבת שיעמוד בראשה אדם אחד בלבד. כך היא נהנית מתיאום פנימי גדול יותר, ומכפיפות למדיניות אחת ברורה יותר. היועץ המשפטי לממשלה והתובע הכללי, לעומת זאת, הם שני פונקציונרים בתוך אותה רשות מבצעת, ומאומה לא ייפגע בתפקודה של אותה רשות אם סמכויותיהם הביצועיות תהינה נפרדות, במיוחד כשהן נפרדות מעצם טבען, ולעתים אף מתנגשות זו בזו.

שנית, ועיקר - בעוד שטיב תפקידו של ראש הממשלה הוא מנהיגותי בעיקרו, ועניינו קביעת מדיניות כללית, היועץ המשפטי לממשלה והתובע הכללי הם תפקידים מקצועיים בעיקרם, וככאלה הם מצריכים ירידה מדוקדקת לפרטים והפעלת שיקול דעת מקצועי תוך הפגנת התמצאות מקצועית טרם קבלת כל החלטה והחלטה. שני מקצוענים אלה, לא די להם שיצביעו על כיוון אסטרטגי מסויים ויותירו את ההליכה לעברו למקצוענים אחרים. הם עצמם מחוייבים לנתח כמות עצומה של תיקים לעומק, להעריך משקל ראיות, להתמצא בחידושי הפסיקה, לפרש אל נכון את החקיקה ולהיות קשובים לקולותיה הרבים והמגוונים של הקהילייה המשפטית. כל זה מצריך זמן רב והעמקה אנליטית רבה, והטלתם על אדם אחד היא מצב לא בריא, תרתי משמע, במיוחד לאותו אדם.

חיים כהן ממשיך ומספר כי "לאחר עשר שנות כהונה כיועץ המשפטי – ו-12 שנה בשירות המדינה - התמוטטתי: מצאוני יום אחד שרוע על רצפת ביתי, אשפזו אותי ואבחנו חולשה כללית מחמת התאמצות יתרה בעבודה". ועל זה ניתן לומר - צער בעלי (יותר מדי) תפקידים.

פורסם לראשונה באתר NRG ב-19 בנובמבר 2009