.

.
מאמר מאת אלי לינדר

השופט המנוח חיים כהן סיפר לי פעם כיצד נכח כאורח באוניברסיטת הרווארד בהרצאה של מלומד דיני הראיות הנודע אדמונד מורגן, שהיה אז כבר פרופסור אמריטוס, בא בימים וכבד שמיעה. בתום ההרצאה, בתגובה לאיזו שאלה מטופשת שהפנה אליו אחד הסטודנטים, ניתק עצמו לפתע מורגן ממכשיר השמיעה שעל אוזנו, הטיח בזעם את המכשיר על השולחן, וקרא: "למה אני צריך לשמוע שטויות כאלה?! תנו לי לפחות להנות מהחירשות שלי!".

בערך כדברים האלה יש היום לומר לאנשי הרשות לשיקום האסיר, אשר בטרם יואילו למלא חובתם על פי חוק ולהכין תוכנית שיקום לאסירים המשוועים לכך, הם מקדימים ומציבים בפני האסיר דרישה כי ישתתף ב"חוגים" שונים ומשונים בתוך כתלי הכלא, החל מ"סדנה להפגת כעסים", עבור ל"סדנה לשחרור האסיר שבתוכי" וכלה ב"סדנה לקלפי טארוט" (כן, יש גם דבר כזה, פרטים והרשמה במזכירות כלא הדרים).

"תנו לי לפחות להנות מהבדידות שלי!" יקרא לעברם האסיר שאינו נלהב מכל המסגרות הפסבדו-סוציאליות הללו שמנסים לכפות עליו במהלך שבתו במאסר, וזוהי קריאה שיש טעם רב להאזין לה, ודאי שלא לראות בה טעם לפקפק בכנות המוטיבציה של האסיר להשתקם, ומכשול בדרכו להשגת תוכנית שיקום.

שהרי מהי כליאה? עיקר מהותה של הכליאה היא אנטי-סוציאליזציה של האסיר, הרחקתו מהחברה, בידודו בין ארבעה קירות, עם שותפים או בלעדיהם. אסיר אשר בגיהנום עתיר ההחמרות הזה עוד מוצא בו את הכוחות לשבת במעגל או בכיתה וללמוד – כל הכבוד לו. אך זה האסיר אשר יאמר לעצמו וגם לנו: "הרחקתם אותי? החרמתם אותי? טוב ויפה. כעת תנו לי לפחות להנות מטעמה המתוק של הבדידות. כעת אני רוצה מינימום מגע עם בני אדם, מקסימום בטלה, מקסימום אפס מעשה, מקסימום התכנסות לתוך עצמי, ומקסימום התפלשות בביצת הקפה והסיגריות שלי ושל חברי לתא" – אסיר שכזה אין להטיל בו דופי. הרי הוא הושם בליבה של מסגרת מבוׂדדת מעצם מהותה, ויש משהו בלתי הוגן בתביעה ממנו כעת לרכך או לצמצם את הבידוד הזה בתוככי אותה מסגרת עצמה. סירובו ליטול חלק במשחק הבלתי הוגן הזה אסור שייחשב לו לרועץ. ודאי שאין להסיק מסירוב שכזה דבר לגבי מידת התאמתו של האסיר למסגרות נורמטיביות ולחיים נורמטיביים מחוץ לכתלי הכלא.

נרקומן יכול שלא להתאים עצמו כלל לחוגים בתוך הכלא, ועדיין להתאים היטב להוסטל כזה או אחר. עבריין מין יכול שלא להתאים עצמו כלל לחוגים בתוך הכלא, ועדיין להתאים היטב לתוכנית טיפולית חוץ-מאסרית כזו או אחרת. הוא הדין בעברייני צווארון לבן, עברייני כובע גרב שחור, וכל השאר. דבר אחד הוא רצונך להשתלב בחיי הכלא, ודבר אחר הוא רצונך להשתלב בחיי החברה, שהוא-הוא הדבר הצריך להישקל כשבאים להחליט האם אסיר זכאי לתוכנית שיקום, ואיזו תוכנית שיקום יש להכין עבורו, ומתי.

התנהגות תקינה במהלך ימי המאסר, שהיא אכן שיקול רלבנטי לצורך העניין, אינה כורכת בחובה שום מחוייבות להשתתפות בפורומים "חינוכיים" או "מעין חינוכיים" בתוך הכלא. די למעשה באי המלטות, אי תקיפת סוהרים ואי תקיפת אסירים אחרים, כדי לעמוד בה במלוא מובן המילה. יועצי הרשות לשיקום האסיר המוסיפים על כך חוגים וסדנאות ופעילויות קבוצתיות, ועוד כתנאי (!) לשיקומם את האסיר, משולים לאותה דיאטנית מרושעת בסרט הישראלי הנפלא "סיפור גדול", הדוחקת שוב ושוב בקבוצת אסירות להמנע ממאכלים מטוגנים ומתוקים... "כל מה שנשאר לנו כאן זה האוכל!" מטיחה לעברה באיזשהו שלב אחת האסירות, ובפי הדיאטנית אין לכך תשובה.

כיוצא בזה לענייננו – כל מה שנשאר לאסיר בכלא זה מתק בדידותו, מר ועלוב ככל שייראה לאחרים, ואסיר המבקש למקסם את המתק הזה במהלך שבתו במאסר זכאי שתוכן עבורו תוכנית שיקום כמו כל אסיר אחר, באותה מידה של מסירות, דחיפות, וקצב זמנים.

פורסם לראשונה ב"הלשכה", בטאון מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין, גיליון 95, יולי 2012