.

.
אלי לינדר - מאמרים

במאמר שפורסם לאחרונה כותב פרופ' אמיר חצרוני, "מרצה בכיר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון", כפי שהוא מעיד על עצמו, כי הוא מסרב להתרשם ממעשה ההצתה העצמית של משה סילמן במהלך הפגנה ברחוב קפלן בתל אביב, שכן הוא רואה בסילמן "מקרה פסיכיאטרי", כלשונו.

נניח שפרופ' חצרוני צודק, והגורם למעשהו של סילמן אכן היה כרוך במידה כלשהי של חולי (ככל שלכך היתה כוונתו של חצרוני). דומני שלא יהיה זה מעשה תמים מדי להוסיף ולהניח שפרופ' חצרוני, בהיותו "מרצה בכיר" החותר ל"דיון רציונלי", כדבריו, יוכל מנגד להסכים לחלוטין עם הקביעה שלחולי עצמו יש גורמים משלו.

שהרי חולי אינו דבר אשר מגיח לעולם יש מאין, כאילו היה המפץ הגדול שלא היה לפניו מאומה. הסיבות לחולי טבועות כבר בעולם עצמו, בתנאים ובנסיבות ובסביבה אשר אופפים את האדם החולה. סיבות אלה יכולות לקנן מלכתחילה בתוך תוכו של האדם החולה, אך הן בהחלט יכולות גם להמצא מחוץ לאדם החולה, למשל – בנורמות החברה שהוא חי בה. מפגשן הקונפליקטואלי של נורמות חיצוניות פגומות יחד עם כמיהות פנימיות עמוקות לנורמות אחרות, טובות יותר, עלול לעורר לעתים חולי כזה אשר לא רק שאינו גורע מערכו של האדם החולה ומערך מעשיו, אלא אף לרומם אותם.

נדמיין לעצמנו קבוצת אנשים הנקלעת ללב שדה שזה עתה אירע בו פיצוץ של כמה צינורות ביוב, והוא מלא כתוצאה מכך בגושים רבים של צואה. על קבוצת האנשים שלפנינו לחצות את השדה הזה, ואין היא יכולה למנוע עצמה מהחשפות ניכרת לצואה הרבה שמסביב.

חשיפה לצואה, כידוע, מוכרת כבר זמן רב כגורם העלול להביא להתפרצותן של מחלות רבות, הן בקרב בני אדם והן בקרב בעלי חיים. זיהום צואתי עלול להכיל כמה זנים אלימים של חיידק הקולי, למשל, שיש בהם כדי לחולל סינדרום דיזנטריה קשה, וכן ישנו גורם הצחנה העזה, שגם היא כשלעצמה יכולה להוות מקור לסחרחורות, כאבי ראש, ערפול חושים, ואף עילפון.

כעת, יהיו אנשים מתוך הקבוצה שלפנינו שיצליחו לגלות עמידות מלאה לצואה שמסביב, בין אם משום שהם מצויידים מלכתחילה במסכות מתאימות, בין אם משום שהם ניחנים ביכולת חריגה לעצור את נשימתם לפרק זמן ממושך, ובין אם, וגם זה מקרה שכיח, שהם עצמם כבר נשאים של זוהמה כה גדולה, עד כי פותחו בהם הנוגדנים המתאימים שיחסנו אותם מפני נזקיו של זיהום חיצוני.

אך יש כאלה, בלתי מצויידים במסכות, ובלתי מסוגלים להפסקות נשימה חריגות, אשר דווקא משום שלא קינן בהם עד כה שום רפש פנימי, ודווקא משום שהם שוחרים אוויר זך במידה רבה יותר מזולתם, הצחנה הזו היא עבורם קשה מנשוא, ויש שהיא גם מכריעה אותם, והם מתמוטטים. לפטור את התמוטטותם באמירה נוסח "זהו מקרה קליני שאינו מעיד על שום זוהמה ממשית בעולם" הרי זה בערך מה שפרופ' חצרוני עושה כעת למשה סילמן.

ודוק – אינני מדבר כרגע על אטימות הלב או טמטום הרגש של פרופ' חצרוני, שכבר קוממו עליו רבים מלבדי. אני מתייחס לקוצר השגתו השכלי של פרופ' חצרוני, להבין ש"מקרים פסיכיאטריים", אפילו קשים וקיצוניים, יכולים לצוץ על רקע רעות חברתיות ממשיות, חיצוניות לקורבן, כך שלצד הטיפול בו, יש לטפל גם בחברה שמוטטה אותו.

לפני 32 שנה הופיע ישעיהו ליבוביץ בכינוס השנתי של ארגון העובדים הסוציאליים בישראל ואמר להם כך: " אפשר שהעבודה הסוציאלית היא עיקרה של הפעילות החברתית, ושכל בעיות מדיניות חוץ ובטחון וצורות שלטון וכו' אינן אלא מעין בנין-על מעבר לבעיה הסוציאלית, שהיא הדבר שאתם מטפלים בו". בישראל של היום, לעומת זאת, הממשלה והעומד בראשה רחוקים מלתפוס את הבעיה הסוציאלית כיסוד היסודות של החיים הציבוריים וכגזע עליו מתפתחת החברה כולה, אלא בדיוק ההפך - הם ממשילים את הטיפול בה לאותם "פירות" נחמדים שיכולים אולי לצוץ ביום מן הימים מן העץ הבנוי על יסודות של "בטחון" (קרי – מיליטריזם דורסני) "ערכים" (קרי – שוביניזם לאומי) ו"כלכלה" (קרי – קפיטליזם פרוע), שהם העיקר, כמשורטט בציורו הידוע של ראש הממשלה במסיבת עיתונאים אחת מלפני כמה חודשים.

עיוות ערכי זה, היפוך יוצרות זה של נורמות במדיניות הישראלית, על כל מה שמשתמע ממנו בנוגע למנטליות החברתית הכללית ולגישתן של הרשויות לאזרח - כל זה נמצא לדעתי ברקע מעשה ההצתה העצמית של משה סילמן במידה בלתי מבוטלת. איננו יודעים בשלב זה, וספק אם נדע בעתיד, את הילוך תודעתו המדוייק של סילמן שהוביל אותו לעשות את מה שעשה. אך אנו יודעים היטב את זאת: מגעו של האיש עם הממסד הפסיכיאטרי לא נוצר בלידתו או בילדותו או בנעוריו, אלא לאחר התדרדרותו הכלכלית, כשהוא בן קרוב לחמישים, ובד בבד עם האטימות הממסדית שחש בה בעיצומו של עוניו. בהחלט ייתכן שאטימות ממסדית זו היתה ביטוי של אותה צחנה רעיונית שמדיף ראש הממשלה. ובהחלט ייתכן שרגישותו היתרה של סילמן לכך היתה ביטוי של קנאות יתרה לצדק, היא ולא ניוון, היא ולא חולשה, היא ולא רקב פנימי, היא ולא איזשהו מום הרסני ארור שהיה מתפרץ בו גם בחברה צודקת יותר. נראה שלפנינו אדם שהקריב עצמו למען הצדק החברתי, באופן הירואי ואלטרואיסטי לא פחות מאלה שמקריבים עצמם על מזבח הבטחון והלאומיות והדת. לאחר מעשהו המדהים, אפשר בהחלט לראות את משה סילמן כנמצא בשורה אחת עם גדולי עולם כאמילי דייויסון אשר השליכה עצמה ב-1913 לרגלי סוסו הדוהר של המלך ג'ורג' החמישי למען הגשמת זכות הבחירה לנשים, מהטמה גנדי אשר שבת שוב ושוב רעב למען שחרור הודו מהשלטון האנגלי, ויאנוש קורצ'אק אשר הלך ב-1942 אל מותו עם תלמידיו למרות שיכול היה להימלט. "מקרים פסיכיאטריים" אלה, כפי שודאי ראו אותם בזמנם אנשים ברמתו של פרופ' חצרוני, אינם אלא נפשות אדירות מן הסוג המצעיד את האנושות קדימה.

משה סילמן הוא גיבור שנכון היה לשלם בחייו על אידאל. אלה הפוטרים את סיפורו כ"מקרה פסיכיאטרי" גרידא לוקים בהיפוך נוסף, חמור ושכיח לא פחות – ההיפוך בין סיבה לתולדה. אם לשאול משל מר.ד. לאיינג, הם כאותם רופאים הבודקים אדם שהגיע למרפאתם עם פנס בעין, וקובעים שהדבר נגרם עקב פגם מולד בכלי דמו. ובנוסח עדכני יותר של המשל: הם בודקים גוף מלא בכוויות לאחר אקט מחאה של הצתה עצמית, וקובעים שהדבר נגרם עקב מחלת עור תורשתית.

פורסם לראשונה באתר "הגדה השמאלית", 21.7.2012