.

.
מאמר מאת אלי לינדר - יוני 2018

"המדינה השלטת על אוכלוסיה עויינת של 1.5-2 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש"ב, על כל מה שמתחייב מזה, כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי". כשישעיהו ליבוביץ המנוח פרסם דברים אלה ב-1968, ספק אם עלה בתודעתו אותו פורום אדמיניסטרטיבי חשאי וחורץ גורלות המכונה אצלנו "הוועדה למינוי שופטים". עלה או לא עלה, הנה אותו פורום סיפק לאחרונה אימות מבעית לתחזית הליבוביצ’יאנית ההיא, בהחלטתו להעביר כל מועמד לשפיטה תחת עיניו הבוחנות של נציג השב"כ.

כן, לקרוא ולהסיט אינסטינקטיבית הצדה את ספל הקפה. השב"כ יראיין מעתה והלאה כל מועמד לשיפוט, וימליץ לועדה למינוי שופטים אם לפסול את אותו אדם, אם לאו. בתוך כך ישקול השב"כ את דעותיו של המועמד ואת מעשיו בעבר, באילו תנועות היה פעיל, באילו הפגנות נטל חלק, אילו מאמרים פרסם וכדומה..

כמי שהתמחה אצל שופט, אני יכול לספק עדות מכלי ראשון להשפעתה הגדולה של מידת הקירבה המנטלית שבין השופט לבין נציג השב"כ, הנכנס אליו ללשכה כדי לקבל אישור לציתות לקו טלפון זה או אחר, לצו חיפוש זה או אחר. שלא לדבר על השפעתה על קירבה זו על החלטות פומביות יותר שמוציא השופט תחת ידיו, החל בהארכת מעצרם של נחקרי שב"כ ועד הרשעתם הסופית.

עדותי כאן תהיה ישירה ומפורטת, אך דומה שהיא מיותרת. די ברמת אינטליגנציה ממוצעת למדי כדי להבין שאותה החלטה נלוזה של הוועדה למינוי שופטים היא צעד נוסף בהפיכת פטיש העץ המגולף והסמכותי של השופט לעוד פטיש פלסטיק צפצפני של יום העצמאות של המדינה היהודית הידועה בציבור כדמוקרטית. זו החלטה שמציגה בפנינו את מערכת המשפט כשפחת מערכת הביטחון, ומעתה ואילך בעל האלה הוא בעל הדעה.

משפטנים כמוני, והם רבים, שנתנו, למשל, את מיטב שנותיהם הסטודנטיאליות לתנועה כמו "יש גבול", או ייצגו ארגוני זכויות אדם נוגדי קונצנזוס, או הפגינו מול מרתפי השב"כ על מנת שיפסיק לטלטל נחקרים למוות – כל אלה פסולים מעתה לכהן כשופטים בישראל, ועדיין לא הזכרתי את אחי המשפטנים הערבים.

באשר לי, אינני רוצה להיות שופט בישראל. ורשימה זו רחוקה מלהיכתב מתוך איזו דאגה קרייריסטית לעתידי האישי. היא נכתבת מתוך דאגה לעתידם של מאות אלפי חשודים, עצורים, נחקרים, נאשמים, אסירים ועותרים ציבוריים אשר לשווא ינסו לשטוח מעתה והלאה את טענותיהם מול דחלילים של מערכת הביטחון, הלובשים גלימה שחורה ומתחזים לכאלה שאין עליהם מרות זולת מרות של הדין. מרותה של סוכנות הבילוש והשיטור החשאי, היא זו שתרבוץ עליהם מעתה והלאה, וכך גם ייראו החלטותיהם.

אומרים לנו שחוות דעתו של השב"כ תהיה בגדר המלצה בלבד אשר לא תחייב את חברי הוועדה. אין זו אינה אלא זריית חול בעיניים. מי זה שיעז באותה ועדה, אשר רובה ככולה מורכבת מנציגי הממסד, לדחות בגלוי את המלצות השב"כ? ועל סמך אילו מקורות אינפורמציה בלתי תלויים הוא יוכל לעשות זאת? וחשוב מכל: איזה רוב יוכל לגייס אותו חבר חריג ואמיץ בוועדה שגילתה כעת את פרצופה הפאשיסטי האמיתי?

ולסיום, באותו עניין, הערה בעניין סמלי לכאורה, אך משמעותו יותר מסמלית: שופטי ישראל נדרשים היום להישבע אמונים למדינה. הגיעה השעה לשנות את נוסח השבועה הזו, וברוח שבועתו של נשיא ארצות הברית הנכנס לתפקידו, להשמיט כליל את המדינה ממושאי אמוניו של השופט. שופט אמור להשבע אמונים לחוק ולצדק בלבד. לא למדינה, וגם לא לביטחונה של המדינה, וודאי שלא לשירות הביטחון שלה.

פורסם לראשונה באתר "הגדה השמאלית", 25.7.2009