.

.
מאמר מאת אלי לינדר - יוני 2018

"אתם לא משלנו!" זועקים פשיסטֵי-"אם תרצו" כלפי אנשי "הקרן החדשה לישראל" בסרטון הבלהות האחרון שהפיצו. "עם ישראל מבקש מכם ללכת!" – כך סרטון זה נחתם. ומאחר ששפלי-אנוש אלה נוטלים לעצמם את הרשות כאן לדבר בשמו של "עם ישראל", ואף להגדיר את גבולות השייכות אליו, הנה לנו הזדמנות נאותה לברר האם "עם ישראל" זה קיים בכלל, במובן בו קיימים עמים על פני האדמה ללא פקפוק משמעותי בהכרה בהם ככאלה.

ומדוע מתעורר פקפוק משמעותי שכזה לנוכח קיומו של מה שמכונה "עם ישראל"? ובכן, אין זה מן הטעם שהעלה ישעיהו ליבוביץ בשעתו, לפיו לא ניתן לזהות כיום "תוכן ערכי משותף" לכל אלה המוחזקים להיות יהודים. עם איננו חטיבה ערכית כלשהי, ובניו אינם מחוייבים לאיזשהם ערכים משותפים על מנת שייחשבו כבני עם אחד, ממש כשם שבני משפחה אחת אינם מחוייבים להחזיק בערכים משותפים כלשהם על מנת להחשב לבני אותה משפחה. השתייכות לאומית, כמו השתייכות משפחתית, יסודה בנתון אובייקטיבי-קולקטיבי יסודי משותף המעורר בתודעת השותפים לו רובד ראשוני מסויים, ולו מינימאלי ושברירי, של אחווה.

הפקפוק בקיומו של "עם ישראל" מתעורר מאחר שבקרב אלה המוחזקים כיום, בעיני עצמם או בעיני זולתם, כשייכים ל"עם ישראל", שני הקריטריונים המצטברים הללו – נתון אובייקטיבי-קולקטיבי משותף ואחווה מינימאלית המתעוררת בעטיו, אינם מתקיימים בכלל: אשר להעדרו של נתון אובייקטיבי-קולקטיבי משותף, די להתבונן, לשם המחשה, בוודי אלן מזה וברב אריה מכלוף דרעי מזה: אין לשני "יהודים" אלה שפה משותפת, אין להם ארץ משותפת, אין להם דת משותפת, אין להם מדינה משותפת, אין להם גזע ביולוגי משותף, כל זאת מבלי להזכיר את הריחוק התרבותי התהומי ביניהם בכל שטח תרבותי שניתן להעלות על הדעת.

יתרה מכך, וזהו כבר נתון חמור יותר הנוגע לחיינו המשותפים כאן בזמן הזה בארץ הזאת – אין שום רובד תודעתי ראשוני של אחווה, ולו מינימאלי ושברירי, בין אלה המזוהים על ידי עצמם ועל ידי זולתם כיהודים, גם בהיותם חולקים נתונים אובייקטיבים-קולקטיבים יסודיים משותפים. הנה נקבצים כאן, בארץ אחת, במדינה אחת, במסגרת לשון אחת משותפת ולעתים אף דת וגזע משותפים, למעלה משישה מיליון איש אשר העובדה כי הם חולקים את הנתונים המשותפים הללו אינה מעוררת בקרבם שמץ של אחווה אמיתית. העוינות הפנימית בקרב הקיבוץ האנושי המסוכסך הזה כה גדולה, עד כי יש מקום לשפשף את העיניים מכל זריית חול של מליצות נבובות ולהודות בכך כי לא עם לפנינו אלא ערב רב של בני אדם שהאחווה היא מהם והלאה.

מרבים להדגים זאת באלימות הגואה בכבישים, באצטדיוני הספורט, באולפני הטלוויזיה, וברשתות החברתיות, אך בעיני ההמחשה המאלפת מכל לכך גלומה בעובדה הפשוטה והכעורה כי החברה הישראלית היא שיאנית העולם בסכסוכים משפטיים. הכמות, הקלות והמהירות שבה אנשים תובעים כאן זה את זה, קרי – מגייסים זה כנגד זה את הרשויות, מגייסים זה כנגד זה ראיות, מכפישים זה את זה בכתב ומסבים זה לזה עינויי דין שאין לך ניגוד גמור יותר מהם לאחווה אנושית אלמנטרית – די ב"משפטיזציה" מאסיבית זו כדי להפוך את כל המליצות לעניין קיומו האחדותי של "עם ישראל" לבדיחה אחת מרה.

"עם ישראל" כיום אינו אלא סיסמא ריקה בידי מחרחרי מלחמה המבקשים לגייס באמצעותה צעירים תמימים לקרב, רבנים המבקשים להחזיר באמצעותה צעירים תמימים בתשובה, וכפי שהסרטון המבחיל שהוזכר בפתיחה מראה – פשיסטים המבקשים לגרש באמצעותה את מתנגדיהם. שלילת הנשק הכוזב הזה מכל אלה, וראשית טיהור השיח הציבורי מן הכזב הזה, לא תבוא אלא על ידי דה-נציונליזציה טוטאלית של המדינה, כך שתהיה "מדינת כל אזרחיה" הומניסטית, שצעדה הראשון יהיה קליטה זהירה, הדרגתית, איטית ומבוקרת, של המוני המשפחות שגורשו שלא כדין משטחה בעת הקמתה, בשמו של "עם" שהתגלה כפיקציה.