.

.
אלי לינדר - מאמרים

יש רק גוף אחד במדינת ישראל המוסמך להכריע בשאלת התקיפה באיראן, וזהו המוסד. הסוגיה סבוכה מכפי שהיא מוצגת על ידי הפוליטיקאים, והכרעה נבונה בה תובעת הכרות מקסימאלית עם מגוון נתונים והיפותיזות, החל מן הרמה המבצעית, עבור לרמה הטכנולוגית, המשך ברמה המדעית, ואפילו רמה פילוסופית-תיאולוגית ישנה כאן לפנינו, שהרי מאחר שמעורבים כאן תרחישים של מוות המוני, ראוי לזכור כי מה שנתפס כמוות בעיני יהודי חילוני איננו בהכרח נתפס כמוות בעיני קנאי מוסלמי. לא הרי "העולם הבא" בתודעתו של מחמוד אחמדיניג'אד כהרי "העולם הבא" בתודעתו של בנימין נתניהו, על כל המשתמע מכך לגבי מידת נכונותו של הראשון ושל שכמותו להרוג ולהיהרג.

העניין אינו פשוט, והאזרח הרוצה להבין אל נכון ולבקר אל נכון את המידע שמורעף עליו יכול לכל היותר לשאוב רמז לכיוון הנכון מכך שראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, שולל בכל החריפות תקיפה באיראן. זוהי אמנם טענה לגופו של אדם, ולא לגופו של עניין, אך אין בכך משום העדר ענייניות מוחלט. אדרבא, דווקא מאחר שמדובר באדם אשר הוביל (לפי פרסומים זרים ושיחות סלון מקומיות) "אקטיביזם חיסולי" תוקפני למדי בהנהגתו את המוסד, ניתן להניח שעמדתו הזהירה והמתונה בעניין איראן, שאיננה ששה אלי תקיפה, יש לה על מה שתסמוך.

זו עמדה שגם מקבלת תימוכין ברטוריקה האיראנית המוצהרת: בניגוד לשקר שהפיץ ראש הממשלה בנאומו האחרון ב"יד ושם", לפיו האיראנים "קוראים בגלוי להשמדתנו", בחינת נאומיו הגלויים של אחמדיניג'אד מראה כי ליתר דיוק הוא מדבר על "סילוק הישות הציונית" מן המפה, להבדיל מ"סילוק העם היהודי". הצהרותיו אינן נסבות על השמדת העם היהודי אלא על הפלת המשטר הקיים כאן, והדברים אינם בהכרח חופפים. משך שנים קראה, למשל, ארה"ב להפלת המשטר בברה"מ מבלי שרצתה לחסל רוסי הגון אחד, והיום היא גם קוראת להפלת המשטר בסוריה מבלי שבכוונתה לחסל סורי הגון אחד.

אחמדיניג'אד אף קיבל בחיבוקים בדצמבר 2006 יהודים חרדים שבאו לפסטיבל "הכחשת השואה" שלו בטהראן. מרושע ככל שהוא יוצא מעצם עריכת הפסטיבל הנבזי הזה, עצם קבלתו החמה את היהודים הללו לחיקו מעלה פקפוק משמעותי בנוגע להיותו אנטישמי. בוודאי שאין בו את שנאת היהודים העקבית של היטלר, אשר בשנות הארבעים של המאה הקודמת דחה פניה של אנשי לח"י לסייע לו (!) במאבקו בבריטים בתמורה להקמת מדינה יהודית אם וכאשר יכבוש את פלשתינה. נאומיו הגלויים ומחוותיו הגלויות של אחמדיניג'אד מבחינים היטב בין "יהודים" ובין "ציונים", בין "המדינה הציונית" ובין "העם היהודי", אלא שגם שיקול זה ראוי להילקח בזהירות רבה. לעולם אין לסמוך בעיניים עצומות על הצהרותיו הפומביות של פוליטיקאי, כל שכן רודן. נדרשת כאן עבודת מחקר מודיעינית, ועל המוסד ואמ"ן לבצע אותה ביסודיות ובאחריות המירביים.

אשר לשר הביטחון, אהוד ברק, הפסבדו-נפוליאון הזה אינו שווה כאן דבר. שלא לדבר על שר החוץ, אחת הדמויות ההרסניות ביותר במדינה כיום. שני מחרחרי תקיפה אלה זורעים בהלה מיותרת בציבור. הראשון מוטב לו שיפטפט פחות בתקשורת וילמד להתנזר מעובדות זרות בלתי חוקיות, והשני מוטב שיועמד כבר לדין פלילי כמה שיותר מהר. "הגיע הזמן לעבור למעשים", אמר בינואר למעריב בעניין איראן, ואת זאת יש להגיד היום לאנשי משרד המשפטים בעניינו שלו עצמו. ככל שהם משתהים יותר בהעמדתו לדין, כך גוברים סיכוייו להנות מ"הגנה מן הצדק" בעתיד, קרי – ביטול כתב האישום נגדו מחמת התנהלות בלתי צודקת של רשויות התביעה. יש לזכור כי שיקולי ה"עניין לציבור" בהעמדת איש ציבור לדין ראויים להיות מחמירים יותר משיקולי העמדה לדין של איש מן הרחוב. במיוחד כשמדובר באיש ציבור רב עוצמה ורב השפעה כאביגדור ליברמן. האיש מסוכן ומזיק. כל דקה שלו בלשכת שר החוץ מקצרת את חייה של מדינת ישראל בשעתיים. אין במוז'יק הזה שמץ ישראליות, שמץ יהודיות, ושמץ תרבותיות. קשריו המסועפים עם איש הדמים פוטין אף מעלים את השאלה האם יש בו בכלל שמץ פטריוטיות, ושמא אינו אלא סוכן זר בקרבנו. גרפיטי ענקי המתנוסס בימים אלו מעל כביש מלחה בירושלים משיב על כך תשובה ברורה. אין זאת אלא שעמדתו של בריון מולדאבי זה בעניין איראן מן הדין שתהיה בטלה ומבוטלת.

נותר רק מקבל ההחלטה הסופי, ראש הממשלה. יש לקוות שהוא יודע להיות קשוב למוסד יותר משהוא קשוב לשריו. זהו עניין לאנשי מודיעין לענות בו. לא לאנשי סיירות.

פורסם לראשונה באתר "הגדה השמאלית", 23.4.2012