.

.
מאמר מאת אלי לינדר / אפריל 2018

עובדה ידועה היא כי הסיבות לגיוס החובה לצבא ולמשך השירות הארוך אינן בטחוניות גרידא. ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר מאוניברסיטת חיפה טען לאחרונה כי אין לבטל את גיוס החובה גם בעת שלום, עקב תפקידו החיוני בליכוד האומה ובהצלחת כור ההיתוך הציוני להפיק מבליל הגלויות המגיעות לכאן טיפוס ישראלי חדש. לחזון הבן-גוריוני הישן עדיין יש, מסתבר, מהלכים. בעטיו, ובעטיים של חזיונות "חינוכיים" מסוגו, מגוייסים צעירים וצעירות בישראל לשנים של שירות צבאי.

מבחינה הומניסטית, אין דבר בזוי יותר משירות צבאי. זוהי מסגרת השמה לאל כל ערך הומניסטי אפשרי: האדם נקרא להקריב את חייו, הוא מוחזק במסגרת זו כאובייקט ("כלי", יש לזכור, משמש בצבא ככינוי שבח), ואינו פועל במסגרת מכוח רצונו החופשי. תכליתה הכוחנית של המסגרת הצבאית משליטה בה אווירה החונקת ומדכאת באדם כל גילוי של אנושיות אשר אין בו משום רדיפת הכוח, ותכלית כוחנית זו עצמה כרוכה בחיסול שיטתי של חיי אדם.

בשל שרשרת הרעות הללו, נגזרת מן ההומניזם חזקה פציפיסטית, לפיה אין כלל הצדקה לשירות צבאי. הטעם ההומניסטי היחיד היכול להפיל חזקה פציפיסטית זו הוא זה הקיומי. ההומניסט מוכן להכרח בהכרח מסגרת כוחנית צבאית אך ורק כאמצעי אחרון למניעת אבידות בנפש, ראשונה להן – נפשו שלו. טעמים מן הסוג המתרוצץ בקרבם של אנשים כפרופ' גלבר – ליכוד האומה, תרומה למדינה, החדרת משמעת בנוער וכו' – אינם רלוונטים לתפיסה ההומניסטית.

לעתים עטופים טעמים חוץ-קיומיים לגיוס החובה באריזה הומניסטית. כך מוזכר לעתים אידאל האחווה כיוצא מחוזק עם הטלת גיוס חובה, עקב שיתוף כל חלקי העם באורח חיים אחיד המקרב אותם אלה אל אלה. השורשים הרעיוניים של דפוס מחשבה זה נעוצים בהגות הרוסית מסוף המאה ה-19, בעיקר זו של דוסטוייבסקי, שבמאמרו "הספרותיות וההשכלה" הציע לפתור את הקרע הפנים-רוסי העמוק בין שכבת המשכילים להמון האיכרים: "החברה הרוסית צריכה לשוב ולהתחבר לשורשים העממיים ולהטמיע בקרבה את היסוד העממי". לאידאל ה"שורשיות" של דוסטוייבסקי היו מהלכים מעוותים במקצת גם במחשבה הציונית, אשר ראתה בשירות החובה שיוטל על העם כולו כר "עממי" מצויין להיתוך פלגיו השונים לכדי חטיבה אנושית אחת שהיא אחידת "שורשיות" ונהנית מגורם מלכד הנוטע בכולה אחווה.

לטעמי, אחווה כלל-חברתית טוטאלית שכזו אינה באפשר. מן ההכרח הוא כי אנשים יתפלגו על פי נטיותיהם להעדפות שונות ולעיסוקים שונים, וינהלו בעקבות כך אורחות חיים שונים שיתבטאו בהבדלים תרבותיים עמוקים ביניהם. אף במסגרת הצבא עצמו אנו עדים למעמדיות פנימית, כל שכן בקרב כלל החברה. שנית, אחוות אמת בקרב בני אדם זקוקה לשיתוף ערכי ביניהם. אין די בהיותם של שני בני אדם לובשים את אותם מדי צבא ולשם יצירת אחווה משמעותית ביניהם, כל עוד הם מפולגים מבחינת סולמות הערכים בהם הם מוחזקים.

אך המענה העיקרי כאן על פי סולם הערכים ההומניסטי הוא זה: האחווה נחותה מכבוד האדם, ואין היתר לרמוס את כבוד האדם, כפי שעושה כל מסגרת צבאית מטבע ברייתה, לשם קיומה. בייחוד אמורים הדברים ב"אחווה לנשק", שאינה אלא תופעה ירודה ביותר מבחינה הומניסטית, כי בני האדם מתקשרים בה שלא על בסיס שיתוף רעיוני, מוסרי, או אסתטי, אלא על בסיס כוחני.

כעת ניתן להקשות ולטעון כי גם אם גיוס החובה בישראל אינו נעשה רק לשם מניעת אבידות בנפש – הרי שהוא נעשה גם לצורך מטרה זו, ודי בכך להכשירו. לטוענים כך יש להזכיר כי מדובר במניעת אבידות בנפש כאמצעי אחרון. האמנם מוטל שירות החובה הצבאי בישראל לאחר שמוצו כל הדרכים האחרות להשגת קיום בטוח כאן? תשובה חיובית על שאלה זו אינה אלא ביטול כל המאבק האופוזיציוני הגדול של מחנה השלום הישראלי במחדליהן המדיניים של ממשלות ישראל מאז הקמתה. האמצעי הפוליטי החיוני כיום להשגת קיום בטוח – נסיגת ישראל משטחים לא לה – טרם מוצה במלואו, והמעבר הברוטאלי ממחדל זה אל הטלת גיוס חובה ממושך על כל נערי ישראל הינו, לפיכך, אנטי-הומניסטי בעליל. שלילת כבודם וחירותם של החיילים, חשיפתם לסכנת מוות, טמטומם באווירה צבאית אלימה – כל אלה מיותרים כיום להשגת ביטחון, שניתן להשגה במעט תבונה מדינית.

צבא שכירים קטן, שיוקם תחת "צבא העם", לא יהיה גם הוא חף מרעות השירות הצבאי, אך רעות אלה יקטנו בו לאין שיעור, באשר הצבא לא יהיה עבור המשרת בו אלא מקום עבודה.

מכאן הצידוק ההומניסטי לסרב לקבל את עול גיוס החובה בישראל. בשעה זו, סירוב שכזה הוא עדיין נחלתם של בודדים אלמונים, וחסר לפיכך את המשקל המחאתי הפוליטי אשר ראוי שיתלווה אליו. יש לברך על תופעת הירידה בנכונות להתגייס לצבא, שהופיעה בחברה הישראלית. זהו תהליך המוכיח שהנוער מואס בחזונות החינוכיים המיליטריסטיים בהם מפטמים אותו, ואינו רואה בשירות הצבאי אידאל כלשהו. עם זאת, חובה הומניסטית גדולה היא להקנות לתהליך מבורך זה משקל פוליטי: העמדת הממשלה מול עובדת סרבנותו של ציבור גדול להתגייס לצבא המבצע מדיניות שפניה אינם לשלום. בתוך כך ייווכח הציבור לדעת כי רבים מאלה שכינה "משתמטים מפונקים" הינם למעשה הגורם הפוליטי המהפכני ביותר בחברה הישראלית. כן יובהר לציבור זה כי אין מקום לדבר על "חלוקה שווה בנטל" משעה שהנטל עצמו – הורתו בחטא.

פורסם לראשונה בכתב העת "מצד שני", גיליון מס' 8, מרץ-אפריל 1997