.

.
מאמר מאת אלי לינדר - יוני 2018

זה כבר מספר לא מועט של שנים שממשלות ישראל נוהגות לחטט בספרים, בעיתונים, בסרטים ובסדרות טלוויזיה היוצאים במדינות זרות, ובעקבות זאת להרעיש עולמות, בין אם באוזני מנהיגיהן של אותן מדינות ובין אם בהטרדת הקהיליה הבינלאומית כולה. בתוך כך מתגלה ישראל כמדינה מפגרת שאינה יודעת חופש הביטוי מהו ומה אדיר ערכו לקיום האנושי.

הדברים אינם מפליאים כשרואים מה מדולדל ופצוע הוא חופש הביטוי בתוככי מדינת ישראל פנימה, במיוחד מאז רצח רבין. רצח רבין פתח במדינת ישראל ציד מכשפות מקארתיסטי בחסות מילת הקסם "הסתה", כשרבנים ופוסקי הלכה נרדפו בשל דעותיהם, ודעותיהם בלבד. זו היתה פאניקה דורסנית במיוחד, והיא עדיין לא נסתיימה. בשנים האחרונות היא מופנית ביתר שאת גם כלפי שיחים ואישי ציבור ערבים.

כמה הערות מתבקשות נוכח המצב המחניק הזה:

ראשית, 'שחרור הקיטור' שמניב חופש הביטוי טומן בחובו דווקא צמצום אלימות והפחתת סיכויים לתקיפה פיסית ממשית. מי שפורק את זעמו בראש חוצות בשאגות "ראש הממשלה רוצח" מועד פחות לרצוח את ראש הממשלה מאשר מי שחושב כך אבל מנוע מלומר זאת.

שנית, השתקה שלטונית של דעות מעלה את קרנן של דעות אלה בעיני כל מי שאינו בקיא בשיח המדובר ודווקא משום כך מעוניין להכיר את כל הצדדים בו על כל טענותיהם וטיעוניהם. השתקת דוברים מסויימים באותו שיח מעניקה לפועלם נופך הירואי, והדעות המוסתרות עצמן הופכות דווקא בשל הרחקתן לאטרקטיביות יותר ולכבדות משקל יותר. זוהי, למשל, התוצאה האבסורדית המושגת על ידי רדיפתם של מכחישי שואה. למען ההגינות עם מדינת ישראל יש להודות שהיא איננה המפגרת היחידה כאן, ושותפות לפיגור הזה גם כמה ממדינות אירופה (אלא אם נניח שאותן מדינות עושות זאת דווקא כמהלך נבזי וערמומי להוזיל את נוראות השואה בעיני הבריות, הנחה שאיני שולל על הסף).

שלישית, בהקשר הבינלאומי בו פתחנו, קשה להשתחרר מן הרושם שממשלות ישראל נוקטות במדיניות החטטנית והטוטאליטארית הזאת כלפי העולם הערבי ופרסומיו כסוג של ציד אחר תירוצים להמנע מהתקרבות מדינית לעולם זה, תהא אשר תהא מידת אהבת ישראל באוכלוסייתו. נפנוף בקטעי סטנד-אפ ובקריקטורות הופך כאן אמצעי להסחת הדעת מנושאיו המהותיים של הסכסוך המדיני ומן ההכרעות הקשות שפתרונו מצריך.

רביעית, ועיקר - היצירה היא משיאיה של האנושיות, וככל שגדול יותר חופש הביטוי גדולה יותר היצירה וגדולה יותר רמת פיתוחו של האדם. למען עושרו ותסיסתו המקסימאלית של הקיום האנושי, יש להקנות לחופש הביטוי מעמד גבוה מאד, מעבר לכבוד, מעבר לפרטיות, מעבר לפטריוטיות, ומעבר לדת. אשר לקניין הפרטי וליכולת ההשתלבות בחברה, שני דברים שמתנים את עצם הקיום היצירתי, בהם יוכל חופש הביטוי לפגוע רק כשייעשה במסגרתו של ערך אדיר מכל אלה - האמת.

פורסם לראושנה באתר NRG בחודש ינואר 2010